בדרך לחיים מינימליסטים

טבעונות. המנעות. צמצום. בחירה. הבנה. צריכה. עצמי. טבעי. נקי. אורגני. מסודר. מוקפד. מתחשב. מינימליזם. כל אלו דברים שאימצתי לאורח חיים מינימליסטי המאפיין את חיי בשנים האחרונות, המביאים לתחושת שמחה וסיפוק בעשור הרביעי לחיי.

מוקירה תודה על ההבנה ועל הדרך שעשיתי, מהיותי אוכלת כל וצרכנית אימפולסיבית שאוהבת את ההפוך שלה גדול וחזק ואת הבית סינתטי ומגוון, לטבעונית שאוכלת אורגני ונמנעת מסוכר, גלוטן וקפאין, המגדלת עשרות צמחי בית ומטפחת ערוגה משפחתית בגינה האורגנית הקהילתית. אני לירון, וזה סיפור הבחירה שלי.

לאחרונה נגלה להבנתי שהתודעה היא אינסופית, וביכולתנו לגלות עוד ועוד, ללמוד, להשתנות ולהתפתח. משעשע לחשוב שפעם האמנתי כי אין ביכולתם של אנשים להשתנות, שהכל נשאר אותו הדבר. איזו מן מחשבה ותרנית?! הרי אלו החיבור פנימה וההקשבה לקול הפנימי, הטבעי והאינטואיטיבי, הם המאפיינים את מהלך חיי ואת טביעת רגלי האקולוגית.

סטירת הלחי שצלצלה אל תוך חיי והקימה אותי מהמסלול בו נעתי בפאסיביות מודחקת, הגיעה כשנולד בני האמצעי לפני שש שנים, בעודי בת 31 חורפים. כבר כתבתי בעבר על סטירת הלחי בבלוג בשנת 2014 בפוסט המסע אל השלם, ועודני מרוגשת מהקריאה המחודשת.

להשתחרר מהאגרנית שבתוכי

אין בי שיפוטיות כלפי עצמי בעודי נזכרת איזו אגרנית הייתי. למען האמת, חיבוק טוב היה עוזר. אגרנות, עליה כתבתי בבלוג ובמדור שלי במאקו, היא דבר תורשתי ונרכש. ואני, כילדת אייטיז מובהקת, דור שלישי לניצולי שואה, למדתי לפתח סנטימנט לכל חפץ ודבר, מבלי להבין כי חיבור מוחשי לא תלוי בממשי.

היאחזות בחפצים במטרה למצוא בטחון ושלווה, הביאה למצב שהיו לי לא מעט חפצים שלא היה לי כל עניין או שימוש בהם. לפני כעשור עוד הייתי נקשרת להודעות SMS, שומרת כרטיסי כניסה למוזיאונים, וחפצי נוי ישנים. הסטירה אשר הדהדה אל חיי, גרמה לי להבין שהעניין הוא הרגע הזה, ומה שאני עושה איתו. שום דבר אחר, בטח לא זה שעבר זמנו.

להודות על מה שיש ולהיות ברגע, הופך חפצים למיותרים. לכן, לפנות את הבית בתהליך של שחרור והודיה, משפר משמעותית את איכות החיים בבית והופך אותו לנעים. החלטתי שאני יוצאת למשימה, ולא משנה כמה זמן ייקח, אין לי יותר עניין בבלאגן ופינות חשוכות.

הבית כראי הנפש

הרגע הזה שנופל האסימון, קרה לי כשחזרתי הביתה מהשבעה של אבי. ניצבת אל מול ערימת הכביסה הממתינה לקיפול (ערימה שיודעת שתגיע שוב למכונה, עוד לפני שתקופל ותיכנס לארון) ולא יודעת מהיכן להתחיל, ראיתי ערימה עצובה. כזאת שחובה בתוכה את העצבות הארוכה שאפפה אותי. תקופה שבה על פניו הייתי בטוב, אך מלווה בענן אפרפר שריחף מעל ראשי. תקופה בה אבי היקר והאהוב היה חולה מאוד, ועם מותו ושחרורו מהסבל, משהו התחרר גם אצלי.

כשהייתי עצובה, ערימת הכביסה לא הקלה עליי, אלא להפך. בכל בוקר התעורר בי כעס, בעודי מחפשת בגדים וגרביים לשלושת הבנים שלי  ולי. אני, שדואגת שביתי יהיה סביבה מעשירה ותומכת, ואף כותבת על כך לא מעט, נפגעת מערימת כביסה בכל בוקר מחדש?! ההבנה כי עצבות וחוסר תושייה פגעו בי ובסביבתי, האירה את עיניי. 

מאז אני מקפלת כביסה בקביעות. ההנאה הגלומה בהוצאת בגד מקופל מהארון הפכה להיות חלק משגרת הבוקר הנעימה שלי. מי היה מאמין כי הפתרון לכעס בבוקר, הוא לשמור על סדר? בנוסף, החלטתי להתגייס גם למען הסדר הכללי של הממ"ד ומגירות חפצים שונות.

להעביר את זה הלאה

הממ"ד, חדר בעל פוטנציאל הרס עצמי גבוה במיוחד, זעק לעזרה וסדר. עוד בשנה שעברה תכננתי למיין את כל הצעצועים של בניי ולהכין ארגז לתפארת לטובת ארוע פשפשוק בית ספרי, שכל הכנסותיו תרומה למען ילדים. לאחר שנפקחו עיניי, גייסתי את בניי ויצאנו למשימה כיפית של סדר, שהעלתה בנו שמחה כפולה – נזכרנו ונפרדנו בהוקרה.

בבוקר שישי בחודש נובמבר, שלושה ארגזים מלאים יצאו מהבית לטובת 'הדוכן של משפחת גונן' בארוע הפשפשוק בבית הספר הדמוקרטי. תמחרנו צעצועים בשקל, שלושה, חמישה ו-10 שקלים, ומכרנו בסכום כולל של 340 ש"ח (שחברו ל-9,000 ש"ח אשר נתרמו לעמותות נבחרות למען ילדים). כך הושלם הצעד הראשון בהפיכת הממ"ד מחדר מבולגן ועמוס, לחדר משחקים ואורחים עם ספה נפתחת לסבתא שבאה מדי פעם לסופשבוע.

מינימליזם – להצטמצם למינימום

לו אצליח להתחייב לסדר את כל הבית ע"פ שיטת קונמארי, עליה כתבתי בפוסט הקודם, אזכה לחיות בבית המשרה רוגע ומעורר השראה באופן הטוב יותר. ריקון חד פעמי ואבסולוטי של כל החפצים המיותרים בבית, יחד עם מינימליזם צרכני, נשמעים כמו הבטחה טובה לשנת 2019 ולעתיד שיבוא. התהייה היחידה היא מתי ואיך לפנות זמן למיון ערימות חפצים לפי קטגוריות, כמו שמארי קונדו הייתה רוצה.

אתמול בערב, קצת אחרי שהילדים נרדמו, מצאתי את עצמי בטבעיות ניגשת לסדר את אזור התלייה בארון הוינטג' בחדר השינה שלנו. שמלה אחר שמלה הוצאתי וערמתי על המיטה, וכשהגעתי לשמלה האדומה עם מחשוף הוי והפפלום הטרנדי לשעבר, נזכרתי בבר מצווה משפחתי  ובתמונה היפה שיש לי עם אבי. מודה לשמלה על הזכרון הנעים שהעלתה בי, ועל מה שהייתה עבורי באותה נקודת הזמן, קיפלתי אותה והנחתי על הערימה לתרומה. כך הצלחתי ליישם דבר חשוב מאוד בתהליך של מארי קונדו – אחזתי בחפץ שעורר בי רגש, הודיתי לו ושחררתי הלאה. צעד נוסף בדרך למינילמיזם.

אתגר מינימליזם

מאחר ותחושת השחרור הזו מומלצת בחום, ובגלל שהכי כיף ביחד, מי רוצה להצטרף אליי לשנת 2019 מינימליסטית ונקייה מחפצים מיותרים?

בימים אלו מתגבשת לה קהילה בפייסבוק מועדון הבר קיימא – אורח חיים מינימליסטי, צמחי בית ואנרגיות טובות, שם נשתף יחד בתהליך הפיכת הבית לנעים ומשרה רוגע.

בברכת קונמארי לכולם, לירון.