האשה הפראית – ללמוד לאזן בין הבית, לעצמי ולטבע

הבית הוא מושג מופשט, כזה שפורץ את קירות הבטון, הריהוט והטקסטיל שבחרנו להקיף עצמנו בהם. לפעמים נרגיש בבית במקומות שיפתיעו אותנו, פיזית ורגשית. אם כך, אז מהו בעצם בית? האם יש לנו כמה בתים שאנחנו גרות בהם? ואיך תנועה מייצרת מערכת יחסי גומלין טובה בין הטבע לבית, וביני לבין עצמי?

האפשרות לראות את הבית באופן הוליסטי, יוצאת מגבולות החומר, ומגיעה לשני מחוזות נוספים שהם בית עבורנו: טבע, והגוף שלנו – שהוא גם טבע.

תנועה על מבנה של משולש – בין הבית החומרי, לגוף הפיסי ולטבע הפראי, היא תנועה מבורכת ומיטיבה המאפשרת לתקן כל בית בזמנו המדויק. זה אמנם נשמע רוחני, ואולי מופשט מדי – אך יש הגיון כי בבסיס אנחנו חיות.

הבית – מרחב המחייה שלנו

הבית הפיסי הוא מראה של עולמנו הפנימי, אורח החיים שלנו ומצבנו הרגשי – ברגע שנשיג איזון, כך גם הבית, הרגשי והפיסי. כשאני נטולת אנרגיות, הבית שלי נראה בהתאם. כשאני בתקופה עמוסה ואין לי רגע דל, כך גם הבית.

נשים הקשורות למחזור החודשי שלהן, יוכלו אולי לשים לב לשבועות בהם הבית מתוקתק, לעומת אלו שהכביסה מצטברת ויש פחות סדר ונקיון במרחב הביתי. עם הזמן הבנתי את זה, ומתוך ההבנה אני בוחרת שלא לשפוט את עצמי על כך.

אם הבית הפיסי הוא מישור אחד שדורש ממני השקעה ואנרגיה בכדי לשמור אותו מאוזן ומיטיב, ישנם מישורים נוספים שהם בית וקשורים אחד לשני ברבדים עמוקים.

העצמי – גוף נפש

אני לא מתיימרת להיות יועצת לענייני גוף, ספורט, משקל ודימוי גוף, כל אחת ואחד והסיפור שלהם. ועם זאת, על עצמי אני יודעת להגיש שיש לי תקופות, במיוחד בשנה האחרונה שאני מחלימה מפציעת גלישה קשוחה למדי.

כשאני לא בטוב בגוף שלי, אוכל להתנחם בבית המיטיב שלי. או בטבע, שאליו נגיע עוד מעט. אם במשולש היחסים שבין הבית, הטבע והגוף שלי יש צלע אחת או שתיים חזקות, יותר קל לי לאזן את השלישית החלשה. הגיוני, לא?

לאחר שנפצעתי ונעזרתי בקביים, כחודשיים ביליתי המון במיטה בחדר השינה של עומרי ושלי. מצאתי נחמה עצומה בכך שחדר השינה שלי מרגיש כמו צימר בטבע. נעים לי במצעים שלי, בנוף הנשקף ממיטתי ובצמחי הבית המוסיפים אוויר ואווירה. זו הייתה התמורה המידית, המשתלמת של הבית שלי שהשקעתי בו והפכתי אותו למיטיב.

אך לא תמיד חדר השינה שלנו היה כזה. היינו צריכים חופשה בעמוקה בכדי להבין שאם נסובב את המיטה לצד השני נזכה לנוף של יער אילנות, בדומה ליער ביריה (ואולי כן, אבל זה הכל בראש) במקום לראות את הבית השכן. עשור שלם עבר מאז שהמיטה בצד השני של החדר, מרוחקת משקעי חשמל ומתגים, ועדיין טוב לנו מאוד.

הטבע – מים אדמה אויר ואש

זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת זאת בבלוג, אבל טבע זה בית. אנחנו קופות וקופים מפותחים שזקוקים לזמן בלתי אמצעי עם הטבע. ואם אפשר שיהיה פראי, שיוציא אותנו מאזור הנוחות, שיעורר בנו פחד בריא ויזרים לנו אדרנלין בגוף – בעיקר במידה והמשולש מאפשר זאת – שהעצמי והבית שלי מספיק מאוזנים בכדי להיות כתמך.

אם לדוגמה, הבית שלי מבולגן וכואב לי הראש, כבר כמה ימים שאני לא יודעת ממה להתחיל קודם – יציאה לטבע היא תרופה טובה. אמנם לא תמיד זה פשוט, אך מפעם לפעם היציאה לטבע ומאזור הנוחות הופכת להרגל.

גם אם שתי צלעות במשולש לא בשיא – הבית ועצמי, תמיד אפשר לסמוך על הטבע המיטיב. לצאת להליכה בים, לטבול בנחל או לקפוץ בגלים, ללכת לחורשה הסמוכה ולהתבונן באצטרובלים. כל אלו ישפרו את הרגשתי, יוציאו אותי מתחושת הכאוס הביתי וחוסר האונים, ויאפשרו לי מרווח נשימה והתאווררות.

גם אם המטבח מבולגן, אצא לבילוי יומי עם עומרי והילדים בכנרת, וכשארגיש טוב יותר אחזור עם כוחות ורצון בלב שלם לסדר ולמטב את הסביבה הביתית שלי ו/או הגוף הפיסי והרגשי שלי. זהו מעגל קסמים והדוגמאות לכך אינספור.

אשה עשויה להשתוקק להיות בקירבת מים, או לשכב על בטנה, פניה כבושות באדמה, כשהיא מריחה את הריח הפראי.. אולי תרצה לשתול משהו, לעשב משהו, לשלוף דברים מהאדמה או לטומנם באדמה. אפשר שתרצה ללוש ולאפות , שקועה בבצק עד מרפקיה.
היא עשויה לחוש צורך ללכת בגבעות, לזנק מסלע אל סלע ולנסות את קולה לנוכח ההרים. . היא תשב בדממה מוחלטת, תחזור הביתה מוכתמת בדיו, בצבע, בדמעות, בירח.

"רצות עם זאבים" 1997, דר' קלריסה פינקולה אסטס

איך לעשות שזה יעבוד?

במסגרת פגישות הייעוץ שאני עורכת, יצא לי להיות חלק מתהליך של אנשים שחשו מצוקה גדולה ואף בושה ואשמה על המרחב הביתי שלהם שלא מיטיב ולא משקף את מי שבאמת היו רוצים להיות. לפעמים זו פוסט טראומה (ומי כמוני יודעת, עוד נגיע לזה מתישהו), ולפעמים דכאון וחרדות – נראה שלכל אחד ואחת יש משהו משלה.

אז מה הפתרון? לנוע על המשולש הזה. לאפשר לעצמי קודם כל להיטיב עם הגוף והנפש, לצאת אל הטבע ולפגוש בו את עצמי, אולי כמה חיות בר, אבנים, פרחים ועצים. לנשום. פשוט להיות.

עם הנשימה הזו, נכניס אנרגיה חדשה, תובנות ואולי גם מוטיבציה לעשות שינוי. ואולי זה משהו שבדיוק את או אתה צריכים לשנה החדשה. להיות בחמלה, לא לשפוט את עצמנו על הבלאגן והפינות החשוכות בבית ובתוכנו, ופשוט להיות בתנועה. כמו יין ויאנג, שנדע לנוע בין הצל לבין האור.

לצאת אל הטבע, להיטיב עם הגוף ולדאוג לסביבת מגורים תומכת איכות חיים.

ארכיטיפ האשה הפראית

לאחרונה קראתי בספר רצות עם זאבים ציטוט כה נפלא שמתחבר לי עם הידיעה העמוקה שהטבע הוא מיטיב ומרפא. משתפת אותו כאן. הספר הזה מהווה לי השראה גדולה בהבנה שלי את עצמי והחיבור שלי אל הטבע.

הרבה יותר פשוט לחזור אל בית מבולגן ולסדר אותו אחרי שבילית בטבע. לפעמים לוקח זמן לדברים להסתדר, אבל מספיק שיש לנו מודעות לזה וכבר מתרחש שינוי.

הוא גם מלווה אותי בעבודתי עם קהלת מסונכרנות שהקמתי, הנפגשת לגלוש יחד בבית ינאי מדי שבוע (מתאים למתחילות שמעולם לא גלשו) וגם למפגשים בטבע. בקרוב יום יער ויום שמאניזם. פרטים בקרוב..

אסיים בברכת שנה טובה

תמונה ראשית: מאהל בלב הטבע של קהילת מסונכרנות שהקמתי,

בנובמבר יוצא מסע נוסף, לפרטים שלחי לי ווטסאפ