אני צופה בהן חולפות מולי
בעודי שוכבת על החול החם
נשים עם שקים גדולים על ראשן
ועיניים חומות מדבריות,
כמו אלו שקיבלתי מאבי
ואני זוכרת את סבותיי
אלו שיצאו למסע במדבר
אל עבר הרי הצפון
אלו שמכרו טקסטיל לכורדים
בארמית שוטפת
רק לפני 100 שנים
והכל השתנה
והמדבר של סיני
הוא אותו הטבע
מקום בו האדם חי בפשטות
בטבעיות
נתון לרוחות המדבר
מכבד את סביבתו
צורך מעט
חי בשביל להתקיים
לא משועבד לצריכה,
אלא לקיום היומיומי הפשוט
נשים, ילדות וגם סבתות
הולכות לבושות בשמלות
מכוסות מכף רגל ועד ראש
מוכרות צמידים
אני שמחה לקנות
עוזרת ולו במעט
לאשה המביאה פרנסה לביתה
לבי מרגיש את אמהותיי בעיראק הישנה
נודדות במדבר ומביאות פרנסה
חיות את רוח המדבר של אותה התקופה
זכיתי להתנתק מהציוויליזציה
ולהרגיש דברים שהד.נ.א שלי זוכר
שנים של נדודי מדבר
שנים של חיים כאחד עם הטבע
סיני, היית טובה אלינו
החופשה בסיני הביאה את ההאטה שבחיי לכדי שלמות. אמנם נסעתי עם שלושת בניי והאנרגיות המתפרצות שלהם, אך עדיין נדמה כי סיני הצליחה לגעת בכל אחד ואחד מאיתנו. יש משהו ברוח, במים ובנופי המדבר שמסביב. העוצמה של הטבע במלוא הדרו, מינימליסטי, חם וקיים, מקום לנוח בו ולהרהר על החיים והעולם.
מסע התבגרות של 4 ימים בנוף המדברי, הפך לחוויה משפחתית טובה ומאתגרת. שמנו לב כמה נעים לבלות יחדיו מבלי להיחשף למסכים, לפרסומות, לתנועה ולזיהום אור ואוויר. רק אנחנו בין הים למדבר. אנחנו, והמארחים הבדואים מסבירי הפנים.
דבר אחד עמוק שהבנתי, הוא שהד.נ.א שלי זוכר. חלק ממי שסבותיי היו, קיים בי היום. מסע רגלי להרי הצפון הפך אותן למי שהן, נשים חזקות בעיראק של תחילת המאה ה-20. הן היו סוחרות בטקסטיל ומוכרות אותו לכורדים שחיו בהרי הצפון, ועשו זאת בארמית שוטפת.
המחשבה עליהן מעוררת בי סקרנות גדולה וגעגוע למשהו שלא הכרתי וקיים בתוכי. הן והטקסטיל שמכרו, כולי מחשבות על בדים טבעיים עם טקסטורות אתניות בצבעים עזים. או בדים אחרים. אני לא יודעת. סבתא לילי, סבתו של אבי נפטרה כשהייתי ילדה קטנה. היא זכורה לי מהתמונה שלנו יחד.
אני תוהה מה לילי הייתה מספרת לי. אשה חזקה וגיבורה, שהצילה את עצמה ואת ארבעת ילדיה מנישואים קשים, ובחרה להתגרש ולהתקיים בכוחות עצמה, דבר שהיה נדיר מאוד בעיראק של תחילת המאה העשרים.
המשפחה של אבי חייתה 6 שנים במעברה עד שקיבלו שטח אדמה קטן בנס ציונה של שנות החמישים. וסבא שלי מרדכי, שהיה הכי כיפי שמח ומצחיק שאפשר, גידל למשפחתו פירות וירקות בערוגה לצד עצי פרי ששתל.
משפחתיות חמה ואוהבת, כל יום וכל הזמן. מקום להיות בו ולבלות בנעם, בחיק האנשים האוהבים האלו שהיו לי לסבא וסבתא. ימים קבועים ולהם מאכלים קבועים, תה שחור עם כפית סוכר ושש בש במרפסת עם סבא. זכרונות ילדות וגעגועים למה שהיה.
ואני, מחפשת את החיבור הנכון והמדויק לחיי. מבינה שלטבע מקום חשוב בשגרת חיי, ומוקריה את גופי שזוכר מסעות במדבריות של עיראק וליקוט פטריות ביער של פולין הקרירה.
התחברו לטבע, הוקירו אותו ועשו שישאר כאן גם לדורות הבאים.
בואו נישאר בקשר :)
הרשמו לניוזלטר >>>
2 תגובות
רויטל
29 במאי 2019 ב 10:05תודה. נוגע ומרגש♥️
Miss Garot
6 ביוני 2019 ב 10:21תודה רויטל!